בשבוע האחרון ניסיתי לחדד את העמדה שלי בנוגע לזמן, שכאמור (למעשה ככתוב) היה אמורפי- פילוסופי משהו. דון קיחוטה וסיגלית לנדאו הם שתי דמויות אבסולוטיות, עוצמתיות, שחיות בעולם משלהן- בין אם זה הזיה, חלום, הרגע הנוכחי או העבר. השוני בינהם הוא בתפיסת העולם, דון קיחוטה הרומנטיקן, חסר הביקורת העצמית ושאינו מתייאש לעולם מול סיגלית לנדאו שנוברת בפצע הפתוח, חופרת בו לעומק מתוך מודעות גבוהה ורצון להשתחרר מכאבי העבר.
אם אצטרך להגדיר זאת במילה אחת הלא היא חזרתיות, כמעט כפייתית. דון קיחוטה אינו מוטרד מהכשלון, למעשה הוא אינו מודע לו, דבר העוזר לו להמשיך בדרכו העיוורת. בכל כשלון הוא מוצא את הניצחון היחסי. אצל לנדאו החזרתיות באה לידי ביטוי בנושאים בהן בוחרת לעסוק באופן אירוטי-סאדו- מזוכיסטי לרוב. המיצגים מוצגים בשרשרת (loop) כך שיש תחושה שכל סוף הוא גם התחלה.
Repetitive pattern by Zoltan
האיור הזה מייצג בשבילי את תערובת האנרגיות בין הדמויות,
תחושה של מערבולת סבוכה ולוכדת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה