from Man of La Mancha(1972, directed by Arthur Hiller) edited by Nibelungenstar Peter O'Toole, Sophia Loren, James Coco ha hia Loren, James Coco
אלונסו קיחאנו חי בצניעות עם אחייניתו וסוכנתו בלה מאנצ'ה שבדרום ספרד. הוא קורא בדבקות ובהתלהבות סיפורי אבירים רבים המתארים בצורה מופרזת ובדיונית עידן שעבר מן העולם. עלילות הגבורה מלהיבות וסוחפות את דמיונו של קיחאנו ומעצבות מחדש את כלל ישותו. הוא מתמסר ומתמכר לספרות האבירים, מוכר חלק גדול מאדמותיו כדי להרחיב את אוסף ספריו ולבסוף מחליט להפוך לאביר, לנדוד על גבי סוס ולתקן את עוולות העולם.
Painting by Denis Ziber
הוא קורא לעצמו דון קיחוטה ומצליח להשיג נושא כלים – סנצ'ו פאנסה, איכר מקומי. יחד הם רוכבים ועוברים הרפתקאות רבות ומסוכנות, כשכל תלאותיהם מוקדשות לדולסיניאה, גברתו של האביר דון קיחוטה. האיש שהיה שטוף בקריאת ספרות האבירים ההרואית הופך לאביר נודד שכמו יצא מתוך ספריו.
Pablo Picasso 1955
במסעו 'משכתב' דון קיחוטה את המציאות כדי להתאימה לתפיסת העולם האבירית: הוא רואה פונדקים כטירות, טחנות רוח כענקים שיש להילחם בהם, זונות כגבירות חצר מכובדות, וכפרית גסה כדולסיניאה האצילה. בכפיית הספרות על החיים, דון קיחוטה חווה התנגשות בלתי-פוסקת עם המציאות. האנשים שהוא פוגש בנדודיו לועגים ובזים לו, חוזרים ומזכירים לו שהוא שוגה בדמיונות שווא, ושתקופת האבירים ההרואיים, אם בכלל התקיימה, תמה. דון קיחוטה מסרב להשתכנע ודבק באמונותיו ובמטרותיו. הוא אינו מסכים לעזוב את זהותו וחייו ה'אביריים' ולחזור לחייו הקודמים.
רוב הסובבים אותו מייחסים את התנהגותו התמוהה לשיגעון. לדעתם, 'יותר מדי קריאה ומעט מדי שינה' בלבלו עליו את דעתו וגרמו לו לערבב מציאות ודמיון. עם זאת, הם תמהים לעתים על כך ששגעונו של דון קיחוטה נוטה להיות 'סלקטיבי' – נראה כי אי-שפיותו חלה רק על מה שנוגע לאבירות. כשאין מדובר בנושא זה, החולה המסכן מציג שיקול דעת, אורך רוח ומתינות, כמו כל אדם בריא ונורמלי.
Painting by Octavio Ocampo
הסיפור המצחיק-עצוב על האביר בן דמות היגון ונושא כליו, שנכתב על ידי מיגל דה סרוואנטס בתחילת המאה ה-17, הוא בין הספרים המכוננים של התרבות המערבית. מאז פרסום הספר ועד ימינו הופיעו קריאות אפשריות שונות שלו: עד תום המאה ה-17 הוא נתפס כפארודיה על ספרות האבירים, שגיבורה מגוחך, נלעג ומצחיק.
Painting by Scott Gustafson, 1999
ראשית המאה ה-18 החלו לראות את דון קיחוטה כדמות הראויה לחמלה או להערצה, ולא ללעג; הפרשנות הרומנטית במאה ה-19 הביאה לאידיאליזציה של דון קיחוטה והפכה אותו לסמל; ואילו במאה ה-20 הופיע מאמץ לסינתיזה בין הגישות הקודמות, לצד ניתוח הטקסט בכלים החדשים של מחקר הספרות. למרות ההבדלים בין הגישות השונות, כולן נטו לראות את דון קיחוטה כמשוגע שאיננו יכול, או איננו רוצה, להבין את העולם אלא שואף ומתעקש לשנותו.
נכתב על ידי ובעזרת אתר התקצירים shvoo
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה